<h1>ה"ה נמי הכא</h1>
<h2>דף מ.</h2>
באיזה חדש וכו'. כתב רש"י ז"ל, עיין בפי', ואינו מחוור בעיני דלפי דבריו עיקר חקירות איזה יום אינו אלא כדי שיעלו העדים על לבם באיזה יום הם אומרים בב' בחדש או בג', ולא מפני ש[אם] יבואו עדים ויזימום לאותו יום שאמרו יכולין לומר טעינו בעיבור החודש, דודאי לא מצו אמרי הכי אלא אמרינן כיון שהגיד שוב וכו'. והילכך אף עכשיו שאנו בודקין אותם באיזה יום אי אמרי ביום ג' או ד' ו[באו עדים ואמרו] אותו יום ב' או ג' בחדש שאמרתם שראיתם פ' שהרג פלוני במקום פ' עמנו הייתם במקום פ' הרי אלו זוממי' גמורין וכאלו לא הכחישו הם עצמם את עדותן דמי. שכל עיקר אין דורשין איזה יום אלא כדי שיזכרו המזימי' שבאותו יום היו עמהם ויבואו ויזימום. וזה תימה בדברי הרב איך אנו עושין חקירה שאנו יודעים כבר עיקרו ואם לא יאמרו העדים כמו שאנו יודעים לא (יקבל) [נקבל]. ועוד, הגע עצמך, אם יאמרו אין אנו יודעים מאי איכא למימר, דהא בסיפא קתני מה איכא בין חקירות לבדיקות חקירות אמר איני יודע עדותן בטלה, ודאי אכל ז' חקירות קאי, וקתני דעדותן בטלה לגמרי, ואעפ"י שכבר [אמר הוא] עצמו בכמה בחדש. וכ"ש שיש לנו לומר שאם יאמרו יום ז' שלא כחקירה א' שתהא עדותן בטלה. ול"נ לפרושי דבכמה בחדש דקאמרי' היינו באיזה שבוע ומשום דקתני רישא באיזו שבוע דהיינו באיזה שמיטה קתני בסיפא בכמה בחדש, ואתיא שפיר באיזה יום דהא אכתי לא ידעי'. [ולא נהירא] דהא קתני סיפא א' אומר בב' בחדש וא' אומר בג' דמשמע דמנין ימים של חדש שייל להו.
ולפי' נ"ל דרישא כעין סיפא, [והא] דקתני שואלין אותו באיזה יום שאם אמרו בכמה בחדש ולא אמרו באיזה יום, ובאו עדים, ואמרו [לא] ידענו שזה החדש שעבר מעובר וקראנו לב' ג'. ולפי' שואלין אותן באיזה יום של שבוע כדי שלא יוכלו לומר כך. וא"ת דכיון דאשמעי' ברישא דבעיבור החדש איכא למטעי, למאי איצטריך תו למתני א' אומר בב' בחדש וא' אומר בג' עדותן קיימת, היינו רישא. לא ק' דרבותא קמ"ל דאפי' כש[אין] העדים מודים זה לזה אמרי' דחד מינייהו טעי, דסד"א לא אמרי' הכי בזמן שמכחישין זה את זה, דהא לא שכיח וכולהו סהדי מכווני סהדותייהו כל חד בהדי חבריה ואמר כך וכך יש לחדש וכך שעות יש ליום, והני כיון דמכחשי אהדדי אימא לא נקבל מינייהו, ואע"ג דכי הדרי אמרי ביום פ' אמר חד מאי דקאמר חבריה, ומשום דכיון שהגיד שוב וכו', קמ"ל. אבל א' אומר בג' וא' אומר בה' עדותן בטלה, משום דהא חוזר ומגיד הוא דכולי האי ליכא למיטעי, וטעמא משום דרובא דאינשי לא שכיחי דטעו בהכי, אבל זה אומר בב' וזה אומר בג' רובא דאינשי עבידי דטעו בהכי, כדאמרי' בפ' בן סורר ומורה (סט.), כלומר רוב בני [אדם] טועין בזה לפעמים ואף זה טועה בזאת הפעם. אבל אין לפרש שרוב בני אדם מצויין לטעות בכך ואף זה טועה. ויש לתמוה אמאי לא אמרי' דכיון דרובא דאינשי לא טעו בהכי ברוב הפעמים הכא נמי לא אמרינן דטעי. ומשמע דלא אמרי' דכיון דרובא עבידי דטעו אע"ג דבעיבורא דירחא לא טעו, הכא אית לן לאוקומי סהדי בחזקת כשרים ולאו דליסהדו שיקרא. ומיהו אי לאו רובא לא הוה אמרי' הכי אלא בשקרי מחזקינן להו, ואוקומי סהדי אחזקתייהו, ורובא דעבידי דטעו הוו כרובא דעלמא.
ואיכא מאן דמפרש דבא' אומ' בג' וא' אומר בה', אם אמרו אח"כ שניהם יום א' שאמרו בב' בשבת או בג' בשבת, מאחר ששניהם כוונו היום עדותן קיימת. וכי קתני במתני' דעדותן בטלה דלא שיילי להו איזה יום, אלא אמרי' טעו בהכי ומצילין ליה להאי משום דכתיב ושפטו והצילו. והא (פרכא) [בורכא] דהא אמרינן (כוונו היום עדותן קיימת וכי קתני במתני' עדותן בטלה) בפ' בן סורר דאי לאו דרובא [דאינשי] עבידי דטעו בהכי חשבי' להו כמכחישי' זה את זה, כלומר ותו לא מהימני אע"ג דאמרי ביום א' בשבת שניהם. ועוד דאיכא למימר כיון שהגיד שוב וכו'. ואעפ"י שיש לדחות ולפ' דכיון דז' חקירות מן התורה כל מה שאמור בז' חקירות אעפ"י שיש בדבריהם שאלו סותרים את אלו יש לנו לקבל, אינו נכון, שא"כ הרי יש לנו לעשות אותה חקירה ז', אלא מאי אית לך למימר דאדרבה לא תהיה חקירה דהשתא מבטלא סהדותא, הכא נמי אע"ג דאמרי בתר הכי [מבטלי'], דלא מקבלי' מינייהו אלא בז' חקירות שהם מוטלות עליהם. (אינו כלום, ואפי' במוטלות עלינו משמע דלא מהימני לעולם לסתור מאי דקאמרי מעיקרא).
ואיכא מ"ד דה"ה אם היה חדש שעבר מעובר, והרג ההורג ביום (א') ג' לחדש והיה ביום ג' ר"ח, ונמצא כי יום ג' לחדש יהיה ביום ה', וכשבאו שניהם לב"ד א' [אמר] בב' לחדש והב' [אמר] בג' [לחדש, דכה"ג] נמי עדותן בטלה. דמאי אמרת זה יודע וזה אינו יודע, והלא אעפ"י שהיה החדש מעובר יום א', ג' לחדש הוא. מאי אמרת דילמא כסבור האי דב' חדשים מעוברים היו, אותו שלפני זה [ושלפניו], כי היכי דלא אמרי' דטעי בתרי עיבורי הכא נמי לא אמרי' דטעי בב' עיבורין, כלומר מי שהוא סבור כך ששניהם מעוברין. ובזה יש לבעל דין לחלוק דבשלמא התם איכא למימר בחד שיפורא טעי בתרי שיפורי לא טעי אבל הכא לא טעי אלא בחד. ומיהו למ"ד בגמרא עד רובו של חדש
